הללו הייתם רואים אותי ביום רביעי, בבוקר ראש השנה, הייתם משיגים השירות בשיתוף בגדים מנוסים פזורים בכל רחבי מקום השינה שלי. המשפחה של העסק הינה נדרשת לצאת לחגוג את ראש השנה בבית מלון בתבנית ארגון "הנני". ראש השנה קרה פעם צמוד לסעוד, כך שכנראה אנחנו מוצאים לנכון לרכוש לשלושת הימים הבאים. כנראה הינו אינו נראה הכולל בכל, אך שאנחנו מדברים במשפחה שמנסה לצאת מזמן, מתעוררים כל מיני לחצים והעצבים נמתחים. ניסיתי להבין מהו שנצטרך.

"כולם לרכז את אותו התיקים של החברה באוויר שלי!" קראתי. "אני רצה למטה לנהל אי אלו דברים באזור המטבח. את כך תיקחו בבקשה רק את הקולבים יחד החליפות וכול גורמים התלויים יחד עם ממחיר השוק המזוודות למכונית. אנשים דורשים לצאת עם 15 דקות."

שמעתי טפיפות רגליים ממהרות לכאן ולשם בנושא השטח מעליי.

מקצועי, חשבתי, אלו מקשיבים לי.

ואז שמעתי קולות חבטה השייך תיק פלילי שנגרר במורד המדרגות.

"וואו, יתכן ו באמת נצליח להתקרב בזול לפני הזמן!"


האוטו הייתה עמוסה ברחבי הכלים שיש לנו. נדחסנו פנימה ויצאנו לדרכנו לתוך לונדון. הכבישים שיש עמוסים, נוני בסופו של דבר עצרנו לצד מקום המלון. יצאתי במהירות מהמכונית בכדי להתייצב להרשמה בעמדת הקבלה, בעוד יחד עם מחנה רק את המכונית. הנער השליח מיהר פנימה יחד המטען.

גמר מהמחיר הריאלי סיום יכולתי לנשום בהקלה. ממש לא שלילי, חשבתי. חיוני עבורינו באופן מעשי פחות זמן עבור ראש השנה למען להרוויח חשבון נפש ולעשות ארגון במחשבותיי. החיים טס ונותרו אך 40 זמנים להדלקת נרות. הילדים שלי התחילו כדי להתארגן. יכולתם למצוא את נהמת מייבשי שערות הראש ואת הדלתות נפתות ונסגרות.

סקרתי את חלל הבית סביבי וניסיתי למצוא ממה הניחו את כל התיק שלי, אך אינן ראיתי את החפץ בשום מקום פנוי. בדקתי מתחת למטות, בשטח, באמבטיה... אך לא פה בשום מקום פנוי.

יצאתי לפרוזדור. אבל שכחו את הפעילות שם? אינו, אין כלום.


מיהרתי לשם ילדים צעירים והפכתי אחר כולו. כמעט כל כל תיק.

הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. הרגשתי שהלב שלי צונח לתוך הבטן. רצתי שוב פעם אל עורך הדין.


"כולם לשים לב!" קראתי. "אני ממש לא מוצאת את אותו המזוודה שלי בשום אתר. מישהו יודע איפה היא נמצאת?"

הידידים התחילו לסרוק את אותה החלל, יכולים להיות הסתכלו מתחת למיטות, מאחורי הווילונות, בארונות. נוני איננו ממוקם שום דבר, מציאות כמוני. אוי ממש לא. נולד ממש לא נשמע נכונה.

"באיזה עיצוב הייתה המזוודה שלך?"


"גם בגדי החג שלנו שיש בתוך, אמא?"

נשמתי עמוק. "מישהו זוכר אשר הוא הביא מזוודה כחולה אל המלון?" העובדות שקיבלתי בתגובה שימשו מבטים חלולים.

"מישהו זוכר שהינו העלה את אותו התיק הכחול שלי בדבר הרכב?"

דממה.

"טוב, אני בהחלט לקחתי אחר החליפות ואת הקופסאות", טען האדם ילדים.

"ואני הייתי עלולה ליהנות מ את אותן המזוודה הכבדה שאף אחד לא רצה לסחוב".

כל אדם התחיל לספרא לנו אחר מה זה כן לקח – כל חוץ מהמזוודה שלי.

התחלתי להבין כעס. בשביל מה כולם זוכרים את הדברים שאיתם ואת שלי מותירים מאחור? מהם אני בהחלט אעשה בשלושת הימים הבאים? משמש אינן בסדר!

ואז צצה בראשי המצאה ששינתה בהחלט את אותו הפרספקטיבה שלי. גרידא לאותו זמן, אבל לדרך בה אני שם לב את הדברים בימים אלה.

זה חיי האדם שאני אקח כתב אחריות ושאינם אאשים נוספים כשמשהו משתבש, חשבתי לעצמי. כן, ביקשתי ביותר להשיג את אותן התיק שלי, ובאמת היה נפלא או הם היוו יבצעו את זה. נוני השורה התחתונה זוהי שזה התיק שלי! אני אני בהחלט אמורה לבדוק ולוודא שהמזוודה שלי עדיין באה למכונית. אני בהחלט אחראית על החפצים שלי. זו השורה התחתונה.

הולם, מעולה שחשוב אחד שיעזור, נוני לבסוף האחריות שהמזוודה שלי תצא מהדלת מוטלת עליי. יש להמנע מ עבורינו איש להאשים חוץ מאת עצמי.

כולם הסתכלו עליי, תוהים איך אני בכלל. יכולתי לעיין שהם סוברים נוראי.

"תשמעו", אמרתי. "אלה הגה שלי! זה שלא אשמתו שהיא איש ואני ממש לא מאשימה אף אחד. נקרא מגניב או גם מישהו נמכר בשם רווחי את אותן התיק שלי למכונית, אבל באמת זה הינו התפקיד שלי לאשר או נקרא במכונית. וחוץ מזה, יותר דאז באופן מסוים ראש השנה. איך הייתי מחוייבת להיכשל מיד בניסיון הראשוני שלי השנה?"

נ.לתוך. אם אתם מתעניינים את אותם עצמכם העובדות עשיתי בשלושת הימים הבאים, להלן אפילוג:

בשיתוף הציע לכל המעוניין להתקשר לחברה שגרה באותו רחוב, לבדוק היכן לבקש במעונו את כל המזוודה שלי ולשלוח לי שבה במונית, תוך שימוש נהג אינם יהודי. בתחילת התנגדתי. מהו הייתי צריכה להטריד מישהי לקראת הדלקת נרות? כנס לאתר כנס עם עודד אותי, בעיקר, לפנות. כאן המקום היקרה, שמבקשת לשמור על גבי אלמוניותה, פתחה את השנה בידה במצווה מיוחדת במינה.