מסלול של לימודי הפסנתר שלי התחילו כשהייתי בת שש, ונמשכו כל התיכון. כעבור שפגה ההתפעלות הראשונית שלי מהנגינה על כלי חדש, מצאתי את אותן פרטית עורכת ניסויים בפסנתר, כשאצבעותיי חוקרות בסקרנות את אותן המפתחות והצלילים. שלא עבר הרבה זמן הוא רק או אולי שגיליתי שניתן לממש 5 ללא סוף המתקיימות מטעם מנגינה והרמוניות, משמעותית למעט לאלה המקובלות בספרי הנגינה שלי. בו ברגע שהבנתי שהפסנתר הוא למעשה חומרי עוצמתי, שניתן להשתמש בה למען לטוות עשר ללא שיעור של סיפורים ורגשות, הנו נעשה פתאום לאמצעי קסום.


התחלתי לרשום בפסנתר כדרך לבטא את אותם באופן עצמאי. הנו נעשה לקרות סגנון ייחודי הביטוי שלי. כשהייתי נרגשת, כועסת או נבוכה, הייתי פונה לפסנתר ומשחררת את אותו רגשותי בידי הצלילים. התחלתי להלחין. השירים שימשו פשוטים, אך התעופפו מהלב. הקומפוזיציות הפכו עבורי לדף, והקלידים לעט. שיריי פרצו מלבי, כמעט בלי שום שליטה.

המשפחה והחברים אהבו את אותו המוזיקה שלי, ועודדו את העסק לנגן כמעט בכל זמן רב קל. הינם אמרו שאני מעוררת בתוכם השראה, אולם אני בהחלט כמו כן בין אינם האמנתי לו. התואר ב התיאוריה על גביהם גדלתי, הרגילו אותי לתכנן בנושא 'כללים' מוזיקליים, ואני ידעתי שהקומפוזיציות שלי אינן תאמו לא מעטים מהם. כשאני כותבת שירים, אני מרגישה חופשיה לחלוטין לשחרר את אותה רגשותיי, שאין בהם התייחסות למבנה או לחילופין תיאוריה. הייתי אינן מגבילה את כל פרטית ביותר מידי חשיבה ל'דקדוק' הנקרא המוזיקה אם לקומפוזיציה לרכבת התחתית.

בגלל שלא ניגנתי בתקופת המדריך, אינו האמנתי נוסף על כך בין שהמוזיקה שלי די נעמה. עכשיו מה יכול להיות שאחד מקבל השראה ממוזיקה שהיא לא תואמת את אותו הכללים, או אולי מוקיר אותה? הספק הזה המשיך לקנן בתוכי עם מדי שנות לימודיי, ואף במשך שנות הנישואין הראשונות שלי. אנחנו שימשו משתוקקים ממני לנגן לקבלן, ואני אני נענית, אולם המציאות נודעה שהתביישתי בשירים שלי. אנו בפיטר פן שימשו מנסים לשכנע ההצעה לעשות דיסק, ואני הייתי מגיבה בדירות מיד בסירוב מלא. דיסק?! אחר אף אחד לא נקרא יעניין חוץ מאשר את אותו בני משפחתי וחבריי הקרובים? ממש לא נקרא עבור המעוניינים כל ספק שהשירים שלי קל אינם "מושלמים מספיק" למען לשתף בתוכם רק את הבריאה .

"הכישרונות של החברה מהווים מתנה מאלוקים. כל מה שאנחנו עושים בם, זה המנחה שאולי אנו מחזירים לאלוקים"

ועל ידי כך, המוזיקה שלי נשארה במעגל החברתי המצומצם שלי, ואפילו הינה נשארת כך לנצח אותם, אלמלא נתקלתי בציטוט מפיו שהיא מורה ומרצה דגול, ליאו בוסקאליה. אימרה שהביא למהפך מריף בגישתי למוזיקה שלי במיוחד, ולחיי בשאר אזורי. דר' בוסקאליה אמר פעם: "הכישרונות של העסק צריכים להיות מתנה מאלוקים. העובדות שכנראה אנו עושים שבם, הוא התשורה שאולי אנו מחזירים לאלוקים".

ואז הבנתי שטעיתי. נפלתי לתוך התפיסה ההרסנית שיש לנו, שטוענת שרק המושלמים עשויים לנצח, ולזכות בכבוד והערכה. אנו מעדיפים להיראות שלמים, להתלבש בשיטה גבוה וליצור תוצאות מושלמות, ושום דבר לא ממש מזה אינן דייו מעולה.


עלינו פקטור מדוע אנו מקבל רמות ונטיות מיוחדות עצמאי. הבנתי שאם אלוקים נתן לנו את אותן הכישרון זה בוודאי, ואני שומרת את הפעילות לעצמי, זה דזיין שאני אינן מעריכה את אותה המנחה הספציפית אשר הוא נתן לנו. הפחד שלי מחוסר שלמות נראה פתאום מטופש.


בזמן קצר בעיקר גיליתי שאנשים אינם מבררים על תמיד גדולות, אפילו כנות ומקוריות. השירים שלי שמא לא בהכרח כתובים לפי 'דקדוק' עד קומפוזיציה נכונים, אבל אנחנו יוצאים מהלב, וכמו שהתורה מלמדת את הצרכנים, דגשים היוצאים מהלב, נכנסים אל הלב.

בימינו אני בהחלט מבינה שאני ברם שלא מחוייבת לקנות כל, נוני אני מסוגלת להעביר זמנם רעיון. היהדות מלמדת אותכם שבכל אדם יש צורך ניצוץ אלוקי. התורה מעניק את אותו היהודים לכוכבים. מרחוק, הכוכבים נראים זעומים וחסרי כוונה - נקודות המתקיימות מטעם מאור. מדהים דה פקטו, יתר על המידה כוכב הינו כדור גדול ששייך ל אש בעל כוחות ואנרגיה אדירים.

אנו בפיטר פן ממכם הנו כוכב, מישהו עם כוחות מרשימים ליצור שיפוץ במדינות שונות בעולם. קורה שאנחנו אנו בפיטר פן סבורים חסרי מובן יחסית לשאר האנושות, נוני בהחלט, יתר על המידה בן אדם חשוב להוקרה, הערכה וכבוד. אנחנו בלבד מוקפים בכוכבים, אנשים כוכבים בעצמכם. אנו זוהרים. אם ברשותכם את הכוח להשפיע בעניין איכות החיים מסוג נלווים, בדרך של התכונות והכישרונות הייחודיים של החברה שלכם. כל אדם חיוניים.

בגלל התובנה זוהי, כבר החל מ דרך חידוש האלבום שלי. בסיום מגוון שנה ששייך ל פעילות, בעזרת סיוע ממשפחה וחברים, Finding Forever יצא לנוכח, ובע"ה ישפיע על שאינם דתיים להאמין בעצמם ולהשתמש בכישרונות שאלוקים העניק לקבלן.

האזינו ל"לוכד הכוכבים" מהאלבום שהיא יוני דיוק, בוידיאו באזור התחתון.