האם בתקופה האחרונה נזכרתם בנוסטלגיה ביום הכלולות? דיברתם על גבי תקופת טרום החתונה? בנושא מצבי רוח, ציפיות, חלומות, תקוות וציורי לבבות?

שמעון כהן סופר סתם עשיתם זאת בששת החודשים האחרונים, הצטרפו אלינו לתרגיל היפנוזי מוקדם.

קחו פיסת נייר (מי בכלל מחזיק הסביבה ניירות, בעידן האלקטרוני?!) ומכשיר יצירה. היכנסו לנעלי בן/בת העשרים שעתיד/ה להנשא כל עוד חודשים ספורים. העלו בעניין הכתב את אותה תחושותיכם. חלומותיכם. כל מה נראית החתונה? העובדות, בעיניכם, צופן לכל אחד העתיד? מהי מידת "שלום הבית" אצלכם? באיזה אופן אתם מתנהלים במישורים שונים: אישי/זוגי/חברתי/משפחתי?

שמעון כהן סופר סתם , כשעתידכם מושג בכף ידיכם, קרעו את כל ההזמנות לגזרים.

כואב.

תתעוררו. הינו זה הוא רק אסאנת. ונחזור למציאות. למציאות של רחל, או האומה הישראלית.




ביממה כלולתה. ביממה הרחב ששייך ל חייה. ביום במדינה זו גם מהטבע מכל חטא ועוון. ביום אחד אותה זו גם עתידה להנשא לאב האומה. ביום במדינה הזו עצמה אמורה לשפר לאם העם הנבחר. ביום אחד אליהם עיניה נשואות מזה שבע שנים, דף חלומותיה נגזר, נקרע, נגדע באיבו.

והעתיד – לוט בערפל.



היות כזאת זאת אמא רחל. עוצמה השייך שקט.

הֵאָנְחוּת אמנו אינן התחילה את כל מסכת חייה כ"אמנו". זוהי כן התחילה שבה כדמות אצילית, רחמנית, לא רעה המתעלה על אודות מידותיה.

כשנפגשו רחל ויעקב מחכה מול נוף מדהים רומנטי ובראשיתי – 1 עדרי צאן ובאר של מים מקורה באבן אדירה וכבדה – אינן שיערו שנשמותיהן תתאחדנה לאחת בעיקרם כעבור פיתולים ונסיונות בשיטת.

"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית, כ"ט) למקום שיש מעניקים הבטחה לכל מי שמעוניין זכיה בפייס, עבור שבע שנות חיים, שום דבר הייתם מהססים לעיסקה? וכי מהן שבע שנה אחת לעומת חיוניים בריאים ששייך ל תענוגות ופאר.

יעקב גם כן איננו היסס לעסקת לבן, וקיבל לתכנן אותו את אותה עסקת "שבע השנים" תמורת "רחל בתך הקטנה". וכי מהאנשים שבע שנים לעומת פעילות נצח, איחוד נשמות בשיתוף בחורה הנקרא נחרצות המחצית המשלימה המתקיימות מטעם נשמתך?

רחל – וממש לא לאה.

בתך – ולא רחל מקורי מבין הענף.

הקטנה – איננו אופציה את אותו מוניטין ללאה.

יתרה מזאת, יעקב שדר לרחל סימבולים, אותם הזאת תהיה למקום באותו מקום חופתם. אזי, ידע יעקב היות לבן הנו נתן לו לאישה את אותן רחל בתו הקטנה.

והנה, ביום אחד כלולותיה. ביממה החשוב של חייה. כשהיא ירוקה כמעט מכל חטא ועוון, לעומת המאפרת המקצועית שהוזמנה מיד מדגישה את כל תווי מייל המוצאים חן, כששערה מורם לפקעת אצילית וקלאסית, ושערה עטור בכתר גיפסניות –

מגיע אביה לחדר.

"אבי, ברכני"! הרכינה את אותן ראשה בהתרגשות ובאהבת בת לאביה.

"רחל, העבירי נא את אותם שמלת כלולותיך ללאה".


משפט אף אחד לא.

עתיד לוט בערפל. מאין תדע או אחת ל תתחתן בשיתוף יעקב? הווה מטושטש ממסך הדמעות.

היתכן?! אך סיכמנו. והתכוננו. וציפינו. והמתנו.

רחל, באצילות ובענווה מעבירה לאחותה את אותו השמלה. וגם מעבירה לאחותה את אותו המהות: או גם האומה!

והסימנים, דבר יהא עליהם? אם בוודאות מאליו הזאת מעבירה ללאה את אותם הסימנים שיעקב רעיון בידה בכדי ממש לא תתבייש לעיני מדי הקהל באותו מקום חופתה.

והכל בדממה. בנועם. בצניעות.

כי מהסוג הזאת אמא רחל. העוצמה מסוג השקט.

לנכס היתה אופן כזאת יש בזמננו, היינו מקבלים במרבית הרשתות החברתיות ענקית בהשוואה ל האבא שהחליף לחתן את כלתו. כותבת העצומה היתה אשת החלומות בעצמה. המשטרה היתה עוצרת את הדבר בגין התעללות בקטינה. והחתונה היתה מתקיימת לשמחתם ובהשתתפותם מטעם כל אישי הפייס/האינסטגרם/הוואצאפ/שכחתי מישהו? שבאו להצדיע לכלה המסכנה, שבאומץ לב קראה לעזרה!

ואצל רחל הכל נוסעים אליו בדממה. בנועם. בצניעות.


ולכן, הזאת רחל "אמנו" ושאינם צעירה בת זמננו.

חייה הקשים המתקיימות מטעם רחל איננו מצאו עצמם קיים.

הזאת אבל התחתנה לבסוף שיש להן בחיר לבה לא לפני שבוע הנקרא "שבע ברכות", אבל שימש זה כ"אשה שניה" ליעקב.


הנוכחית המתינה שנים או שמא שזכתה לפרי בטן ראשון.

וכשזכתה לפרי בטן נלווה – התקשתה בלידתה ונפטרה.

מקום שראוי קבורתה המתקיימות מטעם רחל מסמל אם כאב את אותן אישיותה. רחל אינה קבורה במערת המכפלה עם שאר האבות הקדושים. היא קבורה על אודות או גם הדרך הבטוחה, ליד, בשטח מעץ זית המסתיר את אותו הכיפה. הכיפה, שבעיני סימלה קומה רוחנית, צורתה העגולה – אפיינה אחר אישיותה שהיא רחל שעיגלה זויות ופינות. ב"אל תעשה" אף אחד לא, רמאותו השייך לבן היתה מתגלית. בלב "עשה" – שהיא העברת הסימנים הזאת קנתה את אותם עולמה. העולם העגול, הנצחי.

והכל בצניעות, בפשטות, באופן ממשי לדוגמא מסוג עץ הזית שמצל בנושא הכיפה.

ורק רחל, בתעוזתה השקטה יכולה לבוא לקראת הקדוש ברוך הוא למעשה ולאמר לפניו (מדרש איכה):

"באותה זמן קפצה רחל אמנו עבור הקדוש ברוך משמש ואמרה: רבונו שהיא עולם! גלוי לפניך, שיעקב עבדך אהבני חיבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנה, וכשהשלימו את הסתימות שבע שנים, והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי מהם או גם מאוד, מכיוון ש נתפסה עבורינו העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לדירה סימן, שיכיר ביני ובין אחותי בשביל איננו כשיר אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי ... ורחמתי על גבי אחותי אינה תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי מהמדה הסימנין שמסרתי לבעלי בכדי שיהא סבור מטעם רחל... וממש לא קנאתי בתוכה ואפילו לא הוצאתיה לחרפה, ומה הייתי שאני בשר ודם עפר ואפר ממש לא קנאתי לצרה שלי ואפילו לא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך לייב וקיים רחמן, על שום מה קנאת לעבודת כוכבים שלא קיים בתוכה לחלוטין והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?

תיכף נתגלגלו רחמיו מסוג הקדוש ברוך הוא למעשה ואמר: עבורכם רחל אני בהחלט מחזיר רק את מדינתנו למקומן, הדא משמש דכתיב "כה אמר השם קול במתכונת חושבים שזה נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם לגבי בניה היות איננו", וכתיב" כזה אמר השם שלו מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה מכיוון ש יש לשלם לו לפעולתך" וגו' וכתיב "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"

והינה זכתה, ואנחנו שבנו לגבולינו בזכותה!

היות אך אישה צנועה, שקטה וענווה עלולה להיות יותר מידי חזקה!

כי מהסוג זו גם אמא רחל: העוצמה ששייך ל השקט.