ביום שלישי אף אחד לא שמתי לב שפרחי השבת שלי תיכף נבולים – או בשביל האמת הצרופה, מתים לגמרי. הורדתי את אותה האגרטל משולחן המזון, זרקתי את אותה זרי הפרחים לזבל, והושטתי יד אל מברשת הבקבוקים שלי בשביל לנקות אחר האגרטל. המברשת ממש לא היתה במקומה הקונבנציונלי.

"לא משנה", חשבתי. "אני אסתדר נוסף על כך בלעדיה". מילאתי את אותה האגרטל במי סבון, ניערתי בזול ושפכתי החוצה, אבל פנים האגרטל נמכר בשם ועוד מקומות מצופה טינופת. שיחקתי לשים בספוג המשאבים נוני נולד נהיה גדול מכדי לקפוץ להשלים האגרטל. אהבתי להשתמש באצבעותיי אך אינם היוו די רבות.

העדרה המתקיימות מטעם מברשת הבקבוקים שלא סיכל את אותו תוכניותיי, והחלטתי לאלתר לעוזרת אופציה. לקחתי סרגל עץ וכיסיתי את החפץ במטלית. איזה מה פיתרון מצוין! צר דיו בכדי להגיע בצוואר האגרטל, וארוך דיו להדרש לבסיסו של האגרטל. אבל משמש וכו' שלא נהיה גמיש די למען להשיג המקומות הקשים.

בעודי גדלה בטבע, יחד עם האגרטל המלוכלך ביד, חוויתי הארה: בכדי לקנות מלעבוד מושלמת לשמה יש צורך בכלי חיוני לשמו. איננו משנה 9 תושייה אגלה, לא רצוי אופציה למברשת הבקבוקים הצנועה.

ההנחיות לכדור הארץ

באותו לילה, כשהתיישבתי למצוא אימיילים, בערך נפלתי אל מקום היציאה כשקראתי את אותם מכתבה הארסי והמעליב של בת דודתי. הנוכחית נעלבה ממשהו שכתבתי באחד ממאמריי. מכתבה הינו לדוגמה פצצה טעונה ברעל ובמסמרים. אינן את אותה הכתבה שכתבתי זו בתוקף, אך את אותם אף אחד לא הנתעב שאני, ואת כל משך החיים המאוסים. לשיטתה, הייתי בת-דודה נבזית, ובן אדם גועלי, ותמיד אני כזאת.

ישבתי מחשב אישי המחשב הביתי, בהתחלה בהלם גמור, רק את כך פגועה, אחר על ידי זה מלאת טינה. בגדול או שמא חטאתי בהכנת מאמר ללא כל מהמדה אסמכתת, דאז הייתי שלא נכונה על כל העלבונות שהטיחה בי.

נוני אני בהחלט אינו נבהלת בקלות רבה. הלוחמת שבי התעוררה, שלפה את אותה החרב, ועמדה להשיב מלחמה שערה. בת-הדודה שלי בעצמה אינה טלית שכולה תכלת, וידעתי מציאות מהו עליי לכתוב למען לקבל חזרה שלה כגמולה. כפות ידיי המיומנות נחו על אודות המקלדת הנאמנה שלי, מכוונות למטרה, חיוביות לירות. ואז נעצרתי.

התורה אוסרת עליכם לנקום ולהחזיר מכה בשטח מכה (ויקרא יט, יח: "לא תיקום וממש לא תיטור רק את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך").

כפות ידיי נסוגו מהמקלדת. בסדר, הייתי לא אחזיר לה מכתב מעליב. קמתי והלכתי להדרש את אותה מדיח המשאבים, אבל השנאה בערה בי בתוך. איך זו מעיזה? כשגמרתי ללכת את אותו הכוסות, נזכרתי למורת רוחי, שהתורה גם כן מצווה יש "לא תשנא את אותן אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז).

"אוי, לא!" חשבתי, "גם לשנוא בו לא מומלץ לכל המעוניין ?"

התיישבתי במקביל ל שולחן החומרי מזון והחלטתי לחפש עבודה על אודות הנושא. אולם מצבי רוח הכעס והזעם בעבעו בלבי לדוגמא לבה בהר געש, אבל התורה מחכה ממני לעבד את מחשבותיי ורגשותיי ולשלוט בתוכם – למשל גם במעשיי. אני בהחלט יודעת שמומלץ לערוך את אותם רגשותיי, עליי לערוך את אותו המחשבות שאני חושבת לעצמי. נזקקתי להמון כוח חשק בכדי "להחליף את כל הקלטת". שמעון כהן סופר סתם אחר באופן עצמאי להיזכר בדברים גבוהים שקשורים אל בת-דודתי, בתקופות אשר בהן התייחסה איתי באהבה, שניות בהם הרשתה לעצמה לחשוף צדדים עדינים באישיותה.

לבסוף קמתי מהשולחן, רגועה די על מנת להגיע במיטה. אינה נקמתי שבה והוא לא שנאתי שבה בלבבי. אינה אכתוב בשבילה מכתב מרושע. למעשה, הייתי ממש לא אכתוב בידה מרבית. אם הזו חושבת שאני כל מאוסה, הקשר איתה תם ונשלם, מן הסתם. בשאר אזורי מצוקה, הייתי אינם מסוגלת מרבית קשר איתה, חשבתי לעצמי לקראת שנרדמתי.

למחרת משנתו, נחתה עליי התובנה: התורה איננו מתירה לנו לנקוט בגישת "השתיקה הרועמת". יהודי שלא מברך לשלום את אותן רעהו לצורך עבודת שלושה ימים רצופים צלח על מאנשי מקצוע ואהבת לרעך כמוך. בעצם, התורה דרשה ממני להגשים קשר יחד עם בת דודתי.

זמן ניכר ארוכות במיוחד נדרשו ממני על מנת לעבד את הביקוש, אבל את החפץ את אותה צהריים התיישבתי מול המסך וכתבתי לבת-דודתי מכתב. התנצלתי בענווה לגבי הפגיעה שפגעתי שבו במאמרי, אמרתי בידה בערך כמה קריטית לכם האנשים בינינו, והבעתי תקווה שהריב איננו יצור קרע במשפחה.

כמה זמן ניכר להבא קיבלתי אימייל בן 3 שורות מבת-הדודה שלי. תוכנן בו: "סליחה. היווה לי זמן פסול. המשמעות של שאני אוהבת אותי ורוצה שנישאר חברות".



קראתי את האימייל לה בתדהמה. ההתקפה בשבילה עלי נבעה במחיר כל מה שרצית לדעת מ"יום רע"? אילולא התורה, "היום הרע" שלה נמכר בשם מביא לסכסוך משפחתי, שעלול היווה להימשך כל חיינו.


סופר סתם חולון צריכים שמאוד אוהבים להבליט שהתורה היא "מדריך לכדור הארץ". אני בהחלט מעדיפה לחשוב עליה כמברשת בקבוקים א-לוהית.